<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן ב'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
מסקינן [ב]פרק אין בין המודר (נדרים ל"ט ב'), ביקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן, וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחוליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים (ע"פ רמב"ם אבל פי"ד ה"ד ע"ש). אמרינן בירושלמי דפאה (דף ב' ב') דרך ארץ שהרחוקים אין מבקרים את החולה אלא מיום שלישי והלאה, ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד, ואמרינן בפרק אין בין המודר (מ' א') שאין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום ולא בשלשה אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה באחרונות ובראשונות מבקש רחמים, ואין מבקרין לא חולי מעים ולא חולי העין ולא מיחושי הראש מפני שהביקור קשה להם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה ע"ש ובכס"מ). עוד שם רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך אמר פוקו ואכריזו בשוקא מאן דסני ליה יחדי [לי] וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וגומר פן יראה יי' והשיב מעליו אפו ומאן דרחים לי ליבעי רחמי עלי. אמרינן בפרק קמא דשבת (י"ב ב') הנכנס לבקר החולה לא ישב [לא] על גבי המטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו, אלא [ישב לפניו] על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים ויצא (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש).
<h2>דף קה:</h2>
אמרינן בשבת פרק האורג, כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, וכל המתעצל בהספד של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו על כך שמור אצל הקב"ה (רמב"ם אבל פי"ב ה"ב).
<h2>דף קכז.</h2>
הלויה הוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם (רמב"ם אבל פי"ד ה"ב). וגרסינן בפרק הרואה (ברכות נ"ד ב') המאריך על שלחנו מאריכין [לו] ימיו ושנותיו שמא יבא עני על השלחן, וכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו' ומסיים בה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' מלמד ששלחנו של אדם בזמן הזה מכפר עליו כמו המזבח. וגדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים וגו' כדאיתא בפרק מפנין, ולוייתם גדולה מהכנסתם אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם), אפילו המלוה חבירו בעיר ארבע אמות יש לו שכר מרובה. [ו]מפרש בסוטה פרק אחרון (מ"ו ב') כמה שיעור [ה]לויה שחייב בה אדם, הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלשה פרסאות (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
<h2>דף קנא:</h2>
במסכת שמחות (פ"א הל' א'—ד') הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ואין קושרין [את] לחייו ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טיבורו שלא יתפח ולא סכין ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות והנוגע בו הרי זה שופך דמים למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה, וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף כדתניא בשבת בפרק שואל (קנ"א ב'), וכן אין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות (ע"פ רמב"ם אבל פ"ד ה"ה).
<h2>דף קנב.</h2>
אמר רב יהודה בפרק שואל מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבין במקומו כל שבעת ימי אבילות (רמב"ם אבל פי"ג ה"ד).
<h2>דף קנב:</h2>
אין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל, וכן, אמר ריש לקיש בפרק קמא דברכות (ג' ב' עיי"ש), אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בדברי תורה לפניו או בבית הקברות אסור (ע"פ רמב"ם אבל פי"ג ה"ט). ואמרינן בפרק שואל (שבת קנ"ב ב') כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל.
